סיפור הלידה המרגש שלנו
x דיווח על תקלה
תאור תקלה:
שם:
דואר אלקטרוני:
יצירת קשר
חיפוש באתר
מאמרים אחרונים
בדיקת הריון מעקב הריון ימים בטוחים חוסר שינה יומן הריון יחסי מין ביוץ פורום הריון

נושא חדש חיפוש בפורום חזרה לעמוד הפורום
סיפור הלידה המרגש שלנו
מחבר: מעין תאריך ושעה: 10/03/2019 17:10
אז גם אני קראתי כל סיפור לידה שהתפרסם פה בתשעה חודשים האחרונים ועכשיו מוסיפה את שלנו.
סיפור הלידה של כליל ישי אהובנו,
לידה ראשונה, וואקום.
קצת רקע, מאד רציתי לידת בית, עוד לפני שנכנסתי להריון היה לי ברור לגמרי שהולכת להיות לידת בית, אבל אני גרה בדרום והמיילדת היחידה שהסכימה להגיע לא תהיה בארץ בזמן של הלידה, בצער רב ויתרנו על חלום לידת הבית והתחלתי להשלים עם זה שנלד בבית חולים, בחרנו בעין כרם, אבל עד הלידה המשכתי לקוות שאלד לידה מהירה בבית לפני שנספיק לסוע לבי"ח.

ההריון היה מושלם! נכון הייתי חלשה מאד כל ההריון, ובהתחלה היו בחילות, אבל כל הבדיקות הראו שפוצ'קי מושלם, שטוב לו, שהוא שמח לרדת אלינו לעולם.
במשך כל ההריון דיברתי אליו, הכנתי אותנו ללידה, סיפרתי לו מה יקרה, שפתאום יכול להיות כואב שהוא יהיה אמיץ וגיבור, שאנחנו יחד בזה.

עשינו , נחל,( אישי) ואני קורס הכנה ללידה עם האחת והיחידה, רעות Reut Levana Grunewald, שהיא במקרה גם אחותי ואני ממש ממליצה עליה! קראנו המון והרגשנו מוכנים.
הגיע חודש תשיעי, זה שאומרים שהוא נצח.. ואכן היה נצח.. הייתי בטוחה שאני אלד כבר בשבוע 38 כמעט כל יום הכנתי את עצמי שהיום אני אלד, תוך כדי כמובן ניסיתי להרפות לשחרר, לפעמים גם הצלחתי...
יום ראשון בלילה, כ' אדר א', 39+5,הייתה לי איזושהי הרגשה שזה יקרה הלילה, נחל רצה להכניס את סנואו (הכלב) ללילה ומשהו אמר לי שלא, למרות שלא הייתי סיבה, הרגשתי שיש מצב שאני אלד ולא מתאים את סנואו איתנו.
אחרי ערב זוגי כיפי , הגיעו ב12 בלילה הצירים, סדירים וחמודים, לא העזתי לקרוא לזה ציר כדי לא להתאכזב אבל הבנתי שזה כנראה זה, כאבי מחזור מאד חזקים פשוט, אז חשבתי שזה כואב.. עוד לא הספקנו להירדם וכבר קמנו, בהתחלה ניסינו להישאר כמה שיותר במיטה, כי הבנו שנצטרך כוחות וכדאי לישון, אבל אני לא יכולתי לישון, גם בגלל ההתרגשות וגם בגלל הצירים שהיו כל כמה דק', קמנו , ראינו פרק בסדרה מצחיקה, כשמידי פעם אני עוצרת לציר, בשמונה בבוקר התחלנו לתזמן את הצירים וראינו שכל 4-5 דק' יש ציר של דקה - דקה וחצי, מבינים שזה הולך לכיוון הנכון, באחת עשרה מתקשרים לאמבולנס ויוצאים לדרך, הצירים מתחלשים מאד אבל עדיין סדירים וצפופים, הנסיעה הייתה קופצנית מאד אבל העיקר הגענו מהר ובשלום.
כשהיינו בבית עם הצירים, בדקתי את עצמי, וחשבתי שיש לי פתיחה 2, הגענו למיון יולדות, ואכן הייתה פתיחה 2 מחיקה 80-90% לא מספיק בשביל חדר לידה, שלחו אותנו לאולטרסאונד ואז לחזור ולראות מה המצב, באולטרסאונד חיכינו הרבה זמן בתור, כשיש לי צרים כל 2 דק', בסוף רואים: מצג ראש, הערכת משקל 3100-3200
חוזרים למיון יולדות, עושים לי בדיקה, פתיחה עדיין 2 מחיקה 90%, אומרים לנו ללכת להסתובב ולחזור עוד שעה או כשמתחזקים הצירים, יוצאים, קונים משהו קטן לאכול, ומתחילים לעלות מדרגות, ידעתי שזה מזרז, הצירים עדיין תכופים מאד, כשהגענו לקומה שש, מאפס, פתאום הגיע ציר שלו היה כמו הקודמים בכלל, חזק הרבה הרבה יותר, לא יכולתי לנשום, פשוט נשענתי על נחל בשיא העוצמה, וגם זה לא יכולתי להישאר הרבה, זזתי להישען על המעקה, על החלון, ירדתי לכריעה, וכשנגמר הציר הייתי בעיקר בשוק, מה זה היה???
לא עבר יותר מדקה ועוד אחד כזה,
הרגשתי חסרת אונים , לא ידעתי מה לעשות.
ניסינו לחזור כמה שיותר מהר למיון יולדות, רצנו את המדרגות כשבדרך עוד כמה צירים כאלו, הגענו - תבדקו אותי עכשיו, בודקים, פתיחה 3 מחיקה עדיין לא מאה אחוז,
עושים מוניטור, אני שוכבת על הצד וכל ציר אני פשוט מאבדת את זה, כואב לי ואני לא מבינה מה אני צריכה לעשות כדי שזה יעבור, באיזשהו שלב עשיתי מוניטור בעמידה, בשלב הזה כבר התחלתי להרגיש מנותקת מהמציאות, לא שמעתי אף אחד, לא ראיתי אף אחד, רק שיעבור, המוניטור בסדר סה"כ, אבל עדיין אי אפשר להכניס אותי לחדר לידה, אני הולכת להתקלח במיון יולדות, המים עוזרים, אני מתחילה להרגיש שאני לא יודעת אם אני רוצה למות או לחיות, נחל עוזר לי ממש, מאפס אותי ונותן לי להישען עליו, אבל הצירים רק מתגברים אני מתחילה ממש לצרוח, אחרי שלושת רבעי שעה יוצאים, רוצים להיכנס לחדר לידה כבר,
עושים בדיקה פתיחה 4 אפשר להכניס אבל לוקח זמן, המיילדת במיון עוזרת לי ממש להבין מה אני צריכה לעשות בציר, היא נושמת איתי ואני מצליחה לעבור אותו, אני מבינה שלנשום ממש בכח עוזר לי, לוקחים לי דם לראות אם אפשר אפידורל(היה לי טסיות דם גבולי בבדיקה האחרונה אז לא היה בטוח שאפשר) עוד הכנות אחרונות ואנחנו נכנסים לחדר לידה ב16, אני מייד עולה על שש על המיטה, נשענת על דפנת המיטה, מתחילה גז צחוק כדי לנסות לראות אם זה עוזר ולקוות לוותר על האפידורל שלא רציתי , בהתחלה חשבתי שזה לא עוזר לי אבל מהר מאוד זה השפיע עלי וממש עזר,
מאותו רגע הרבה פחות הייתי במציאות, לא ידעתי מה הולך סביבי, רק מה הולך בתוכי, סערה, כאב שהוא לא אנושי בשום צורה שהיא, הגז צחוק עזר לי להרפות בין הצירים וככה הצלחתי לעבור אותם, הזמן לא היה קיים , הייתי במימד אחר,
יש ירידות בדופק, אני לא דואגת מידי, יודעת שזה משהו שקורה,
מרגישה לחץ לחץ לחץ, צורחת את נשמתי נושכת כל דבר שיש, מסכן נחל..., עברתי לנשוך את המזרן כדי לא לנשוך אותו
בודקים אותי, הכל אני מרגישה מאד במרחק, שומעת שאני פתיחה שש, לא מבינה למה יש לחץ כ"כ אם רק פתיחה שש, המיילדת אומרת שזה המים שעוד לא פקעו..
לא יודעת כמה זמן עבר ככה לחץ, אסור ללחוץ המיילדת אמרת לי ואני מנסה בכל כוחי לנשוף ששש במקום ללחוץ ונחל מועך לי את הטוסיק תוך כדי, אני מרגישה שזה קצת עוזר אבל הדחף ללחוץ הוא בלתי נשלט.. באיזשהו שלב המים פוקעים, מרגישה בלון שהתפוצץ..
הירידות בדופק ממשיכות, המיילדת אומרת לי לעבור על הצד כי אולי הכריעה עושה לתינוקי לא טוב, אני עוברת בכאב על הצד, יודעת שעכשיו כנראה יכאב יותר, זה לא עוזר לירידות דופק, נכנסים כמה רופאים גברים, הבנתי שכנראה זה רציני אם הם נכנסים, הוא אומר לי לנסות על הגב, וככה איכשהו הדופק מתייצב קצת.. הלחץ אדיר אבל אין עדיין פתיחה מלאה..
פוצ'קי מאותת שהוא במצוקה וצריך לצאת, הרופא אמר שכשיש ציר אפשר ידנית לפתוח את העוד סנטימטר הזה ואומרים לי להתחיל ללחוץ.. אני לוחצת בכל הכח, זה כואב, מעודדים אותי שהנה אני יולדת! אני מחכה להרגיש את הראש , את השריפה המדוברת, אבל כלום, לא מבינה למה כ"כ הרבה זמן אני בלחיצת ולא מתקדם, מרגישה מרחוק שיש התרחשות בחדר, נכנסים הרבה אנשים ובסוף מחליטים: וואקום או ניתוח, נחל, שיודע כמה אני רציתי טיבעי מנסה לשאול "בטוח? אולי עוד קצת?" אבל אני מבינה שחייב עכשיו שהוא יהיה בחוץ, אני אומרת שלא מחכים ונלך לעשות וואקום, רק שלא יהיה ניתוח!!
בוואקום צריך להיות בחדר ניתוח למקרה שהוואקום לא יצליח ויהיה חייב ניתוח, מיד מורידים לי את כל התכשיטים, ואני צריכה לעבור למיטה אחרת, זה היה קשה כי הייתי צריכה לרגע לצאת מעצמי ולתקשר עם המציאות כדי שאוכל לעבור.. איכשהו עברתי, נחל שאל אם הוא יוכל להיכנס, לא בטוח, מבחינתי בטוח שהוא יכנס... מעבירים אותי מהר מהחדר לידה לחדר ניתוח, אור פלורוסטי, מכוונים אלי שלוש מה שנראה לי כמו חלליות גדולות של אור מרימים לי את הרגליים לתוך לולאות, מרגישה כמו בובה ומבינה שזה הולך להיות עוד יותר קשה וכואב ממה שהיה עד עכשיו, נכנסים המון אנשים לחדר, אני מרגישה מוגנת ומבולבלת בו זמנית.. עכשיו אני חייבת לתת הכל כדי שלא יהיה ניתוח..
מתחילים, לוחץ ואני לוחצת, צורחת את נשמתי, יש שם מישהו, אני חושבת שזה נחל תופסת אותו ונושכת לו את היד, זה לא נחל, אחד הרופאים הוא מוזיז אותי בעדינות.. אני עוברת לנשוך משהו אחר... כואב לי כ"כ, ללחוץ כואב, לא ללחוץ כואב, הכל כואב אין לי ברירה אני חייבת ללחוץ וזה קשה קשה
הרופא אמר לי משהו על חתך, ואז אני מרגישה שורף שורף, פתאום כאב מסוג אחר, התחרפנתי, מ מה אתה עושה לי????
‌ולחצתי, אני שומעת מרחוק שהראש פ פה שאני עושה את זה.. עוד כמה לחיצות ואני מרגישה טיפה הקלה! הראש יצא!! עוד כמה לחיצות כואבות באופן מפתיע כי חשבתי שהגוף מחליק ביותר קלות והוא עלי,19:54, הוא נעים כ"כ, יש לו שער שחור, אני לא רואה את הפנים שלו, מלטפת לו את הגב מנסה לחמם אותו, לגרות אותו שיבכה , אני יודעת שהוא בסדר אבל למה הוא לא בוכה...? לאט לאט הוא מתחיל לעשות קצת קולות, אני רואה שמיד חותכים אותו מחבל הטבור, לא תהיה השהיה.., לוקחים אותו לאנשהו, והרופא אומר לי שצריך להוציא את השליה עכשיו ואני צריכה ללחוץ,
‌ מה ללחוץ? שוב? אבל הוא בחוץ צריך להפסיק לכאב.. אוקי אני לוחצת, כואב אבל פחות.. הרופא מושך אני לוחצת, השליה בחוץ, היא שלמה, אני לא רואה אותה..
‌ אני מותשת במיטה, והרופא אומר שצריך לתפור אותי והוא ייתן לי כמה זריקות של הרדמה, אני מבקשת לאט לאט כדי להתכונן לפני כל דקירה , לא מאמינה שהכאב לא נגמר.. מבקשת שיתפור טוב ולא לוחץ מידי, הוא מבקש סליחה על החתך ממקודם, הוא היה מאוד נעים והייתי כ"כ אסירת תודה לכל הצוות שם שפשוט דאגו לי באמת.
אמרו לי שחבל הטבור היה כרוך לאורך כל הגוף שלי לכם היו האחות בדופק, ב"ה שהכל טוב!
נחל נכנס, עם בגדים כאלה של ניתוח , הוא היה נראה בשוק..., מסכן לא נתנו לו להיכנס, אח"כ הוא אמר שזה היה חמש דקות בחדר ניתוח, לי זה הרגיש נצח...
כל מה שחשבתי עליו זה שאני חייבת לקעקע על עצמי לא ללדת יותר בחיים, וללכת לעשות קשירת חצוצרות..
העבירו אותנו לחדר התאוששות..
התייפחתי שם מבכי של עיכול לאט לאט
הגיעו כמה מיילדות וכולם אמרו לי כמה הייתי גיבורה, וכמה זה לא הייתה לידה רגילה ושזה היה קשה והצלחתי...זה עשה לי טוב להבין שכנראה באמת לא כל הלידות ככה, הן אמרו, בלידות הבאות יותר קל!, ואני ידעתי באותו רגע שלא יהיו עוד לידות...
היום אחרי כמעט שבועיים אני כבר חושבת שזה בהחלט היה שווה את זה! ויש, בע"ה , סיכוי שיהיה עוד פעם.
לסיכום, המיילדות שהיו איתי היו מדהימות! כיבדו אותי ודאגו לי, כל הרופאים העדינים ורגישים וגם כל ההתאוששות אח"כ הם היו טובים אלי והפכו את כל הלידה הזאת לחוויה טובה בסוף
והפלא הזה שהוא כליל שכולו טוהר ומתיקות אינסופית היה שווה את הכל!
בתמונה אני אחרי הלידה המיילדת אומרת לי להיראות מרוצה ;)
וכליל ישי היום

מאחלת לכולן לידות קלות ומאירות
נושא חדש חיפוש בפורום חזרה לעמוד הפורום